<h1>אמרכל — הלכ' יין נסך</h1>
<h2>דף כט:</h2>
כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף. נראה להר"ר אברהם בר שמואל החסיד דבחותם אחד סגי דקיי"ל כר' אלעזר [ל"א ע"א] אע"פ דעת' דיקדק הכא בתר האי דאמרי' דתרי צריך. משמע מהכא חומץ שלנו בנגיע' גוי מותר מדאמרי' בחותם אחד דלא אתי לאחלופי בנסך שלו אבל חומץ שלנו אם נגע בו נראה היתר דכה"ג אמרי' ביין מבושל דקתני על יין מבושל דאינ' נאסר במגע גוי והכי הלכתא בפירושי' צרפתי'. והא דאנו מניחין חומץ בביתא בלא שמירה מהאי טעמא. ומי' צריך לאסור כיון שמשימין בו יין תדיר ויש בו טעם יין והלכתא לאיסור'. אבל רבינו אליקים פי' כיון דלא חזי לניסוך אי איכא חותם אחד לא טרח ומזייף וכיון דאיכא חותם אחד לא טרח ונגע. רבי שמואל החסיד פי' שאין צריך חותם בתוך חותם לחומץ כליין לפי שאין מכניסי' לע"ז חומץ ולכך סגי בחותם אחד ולעיל אשמועי' דיין מבושל שלהם כיין חי שלהם אבל יין מבושל שלנו אין לו דין כיין חי שלנו. והר"ר אברהם בר שמואל מורה כאן היתר גמור ואין מפרסמים הדבר כיון דנהיגו בו איסורא והר"ר שמואל מרוינשבורק הורה [כן] משמו של ר' יצחק. פסק רבינו שמואל דחומץ של ישראל אינו אסור אם נגע בו. אבל האידנא שאין אנו בקיאין יפה בטעם של יין אם חומץ הוא אין להורות ועוד כל דבר שאחרי' נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם. ועוד ראיתי תשובה בשם רבינו שלמה גוי ששיכשך ידו בחומץ אסור אע"ג דלא מנסכי לע"ז חומץ משום גזירת יין נסך. אבל טעם אחר לא אמר אלא הבנתי סברתו שאמרו משום יין נסך כאשר כתבתי למעלה ואיכא למימר דוקא קאמר שיכשך דילמא אתא לאחלופי בשיכשך דיין נסך שהוא אסור דאורייתא, אבל במגע בלא שיכשך לא אמר. והר"ר שמריא אסר לתלות החומץ בבית דזימנין נותן בו יין ולא ידעו אי חומץ הוא אי יין הוא ורבינו יודא בר קלונימוס אסרה מטעם זה אבל רבינו משולם מנרבונא התירו אפי' במגע גוי והשיב לו רבי' יעקב. (הילכך אסור ליתן שמרי' לגוי לאפות ונהגו בו בשפירא איסור לפי שמגע גוי אסור).
בספר רבינו ברוך ממענץ אם איתא דמערבי בי' מיסרח סרח והילכך מותר לנו חומץ שכר של גוים כשלוקחו מתוך כלי הנתון בו לקיום דאי מערבי בי' דורדיא דיין נסך מסרח וכן משקה העשוי' מתותים הנקרא מורו"ט נר' דשרי דאי מערבי יין מיסרח סרח ומתקלקל אבל כשהגוי מוציאו מן החבית למכור אז צריך ליזהר שלא יערבו בו יין לפי דדמי' של מורו"ט יקרים מדמי היין כי האי דאמרינן לקמן בשילהי פירקי' [מ' ע"ב] יין תפוחים הבא מן האוצר ומן ההפתק מותר, והנמכר בקטלוזא לפני חנוני אסור לפי שמערבין בו יין. ויש מחמירים ואוסרים אותו מורו"ט של גוים לגמרי לפי שאינו מתקלקל בתערובת היין והמיקל לא הפסיד עכ"ל רבי' ברוך.
<h2>דף לא.</h2>
מספר רוקח. מעשה שפעם אחת באו שתי חביות ממקום אחד בחותם בתוך חותם כדרכן האחת של ר' שלמה והאחת של אחרי' ונאנסו הסוסים מושכי העגלה בדרך ונשתהו החביות בין הגוים ח' ימים (האחת משתמרה) [וחבית של ר' נשתמרה וכו'] במקום המוצנע וחותמיה קיימים וחברתה במקום התורפה, וכן על החותם העליון והדסקיא נתקרעה אלא שמקצתה נשתיירה בדוחק בצידי החביות בין הסולמות ומלמטה, וכשבאתה לכאן הוכר ראשי האותיות בראשי הברזות ופי החבית סתום בדוחק ביתדות אבל חותם אין שם וצלעות החבית שלימות בלא נקב והתירו ע"י סימנים, ומאחר שנעשה כתיקון חכמי' ועדיין הברזות סתומין ובצלעות אין נקב ופי חבית סתום בחוזק אין לחוש שמא הפכו פעם לצדדין וברזא אחת הי' שם שלא הוכר חותמה יפה שנראה בה מעט (משם) [רושם] האות ולא היית' מכוונת אצל אות חבירתה כי נהפכה והתיר ואמר כי לא היה המחתים יודע לאמן ידו, [והתירו זקן אחד על ידי סימנים הללו, ואחריו בא ר' ומילא את דבריו וכו' ולכתחלה לא רצה ר' להתיר אלא מאחר שהורה זקן הראה עצמו כמסייע כדי לחוס על ממונן של ישראל, וחזיתיה לדעתיה דאלו בדידיה אתרעי מלתא הוה בדיל מלמישתי האי חמרא]. עכ"ל רוקח.
<h2>דף לב.</h2>
בספר רבינו ברוך ממענץ אם איתא דמערבי בי' מיסרח סרח והילכך מותר לנו חומץ שכר של גוים כשלוקחו מתוך כלי הנתון בו לקיום דאי מערבי בי' דורדיא דיין נסך מסרח וכן משקה העשוי' מתותים הנקרא מורו"ט נר' דשרי דאי מערבי יין מיסרח סרח ומתקלקל אבל כשהגוי מוציאו מן החבית למכור אז צריך ליזהר שלא יערבו בו יין לפי דדמי' של מורו"ט יקרים מדמי היין כי האי דאמרינן לקמן בשילהי פירקי' [מ' ע"ב] יין תפוחים הבא מן האוצר ומן ההפתק מותר, והנמכר בקטלוזא לפני חנוני אסור לפי שמערבין בו יין. ויש מחמירים ואוסרים אותו מורו"ט של גוים לגמרי לפי שאינו מתקלקל בתערובת היין והמיקל לא הפסיד עכ"ל רבי' ברוך.
<h2>דף לד.</h2>
ושמרי יין של ישראל נראה שאם נגע בהן גוי שהן אסורין אע"ג דאין דרך ניסוך בשמרים, מי' כיון דאפשר לסננם ולהוציא מהם היין כעין בוכ"ט משום הכי אסור והלכך אסור לאדם ליתן שמריו לגוי לאפות לו וכן נוהגין בו איסור בשפיר"א אבל מורי רבי' יקר ז"ל הי' מתיר בדיעבד אפי' שמרי יין ממש לפי (שהשמרים) [ש]מייבשין השמרים בחמה עד שהם כחרס וכן עושין כל ימות השנה מחנוכה ואילך לאחר שכלה יין חדש, והואיל ונתייבשו השמרים עד שאין בהם טעם יין אמאי אסור לחמץ בהן, והאי דאמרי' האי דורדיא דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרי, היינו אותם שלא נתייבשו בחמה אלא מונחין הכי בלא יין ואפי' הכי מתייבשין לעצמן לאחר י"ב חודש. והדברי' ק"ו אם מעצמן מתייבשין לאחר י"ב חודש ואפי' הכי אינן כחרס ומותרין כ"ש כשהן כחרס על שנתייבשו בחמה שהן מותרין. וכן מצאתי סמך בירושלמי במס' דמאי [פ"א ה"ג] דקאמר שמרי יין שיבשו אין בהם איסור ע"ז ומשמע אפי' בתוך י"ב חודש ועוד הארי' הרבה ופי' דבדיעבד אפילו חימץ בשמרים של גוים מותר והא דאמרי' שמרי' אסורי' בתוך י"ב חודש, היינו לשאר הנאות כגון לתמד א"נ כגון לחמץ עיסה לכתחלה אבל בדיעבד מותר לכל ישראל וראיותיו מפורשות בספר רבינו ברוך, אך חכמי שפירא ורבינו ברוך חולקים ואמר' [דוקא] לאחר י"ב חודש אבל בתוך י"ב חודש אין לה תקנה ואפי' נתייבשה בחמה ועוד נימצא בתוספת' דמס' תרומה בפרק בתרא [הי"ב] שמרי גוים שיבשו אסורים בהנאה, וז"ל רבינו תם דפי' דאסור דמה שרי לאחר י"ב חודש דוקא בשמרים שנתמדו במים וכבר בטל טעמן כשעשה מהן התמד אבל בעצמם קודם שנתמדו אפי' לאחר י"ב חודש אסירי, ותדע דהכא כשנתמדו דאי לא נתמדו לא הוה קרי להו דורדיא אלא שדריא כדאמרי' בהמפקיד [מ' ע"ב] איכא גולפא (ושרדייתא) [ושדריא] אבל לאחר שנתמדו קרי להו דורדיא וכן שלח ר"ת לרבינו אפרים על זה מאן דשרי ירה יירה כסורר ומורה, ועלי יערה רוח חן מאת הבורא.
<h2>דף נה:</h2>
תנן בפ"ר ישמעאל לוק[ח]ין גת בעוטה מן הנכרי אע"פ שנוטל בידו ונותן לתפוח שאין עושה יין נסך עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר, ואיתא בגמרא [אמר] רב הונא יין נסך כיון שהתחיל לימשך עושה יין נסך, פי' דרכן היה לדרוך בגיתות ופוקקי' הגת עד שגומרי' לפנות הענבים לעשות תפוח באמצע ואז מסירין הפקק והוא זב לבור ואם שוב נגע גוי ביין שבגת הוי יין נסך שאז נחשב יין, ומפרי' ממתני' דתנן לוקחין גת בעוט' ומשני פקוקה ומליאה, ומשמע דתרוייהו בעינ' שאם אינה מליאה אפי' פקוקה מקרי המשכה מה שנמשך על הגת קצת ממקום למקום לרב הו[נ]א, וכן פירש"י שלא זז היין ממקומו אלא במקום שנסחט שם עמד. ובמסקנא אוקימתא לדרב הונא כמשנה אחרונה דתני' בגמ' בראשונה היו אומרים אין בוצרין עם הנכרי בגת שאסור לגרום טומא' לחולין (שבח"ל) [שבא"י] ואין דורכין עם ישראל שעושה פירותיו בטומא' ואסור לסייע ידי עוברי עבירה אבל דורכים עם הנכרי בגת ולא חיישינן [ל]דרב הונא, חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא והיינו משנה אחרונה ומעתה מתני' אפי' כשאין פקוקה, והלכה כרב הונא דמשמע ההוא ינוקא [נ"ו ע"ב] דתני ע"ז בשית (שיתן) [שנין] פי' בן שש שנים בעו מיניה מהו לדרוך עם הנכרי בגת אמר להו שפיר דמי. ושמעתי מפרשי' מלאה שעמדה על מלואה שלא נמשך היין לבור ואפי' נמשך ממקום למקום על הגת. ואי' נר' דהאי מפקוקה שמעי', מליאה למה לי וכי היכי דלרב הו[נ]א הוי המשכה כשדורכין על הגת אע"פ שיש שם תערובת ענבים ה"נ כשאנו דורכי' בגיגיות אם משך ענבים לצד אחד לעשות גומא (לצנן) [לסנן] היין הוי המשכה. וכן כשמשבר הענבים בעץ מושכן לצד אחר הוי נמי המשכה ובלבד שיתכוין להמשכת יין אבל אם אין כונתו אלא כדי שיכנס בגיגית הרבה (אע"פ שמנטפות אין בהם משום הכשר משקה פרש"י) אין נר' להחמיר אע"פ שיש שם יין כדתנן בפ' אין מעמידין [ל"ט ע"ב] הדבדבניות אע"פ שמנטפי' אין בהם משום הכשר משקה ופרש"י דבדניות אשכול של ענבים וקאי ארישא ואילו מותרין באכילה ומשמע דאפי' הדבדבניות מבוקעי' מותרי' דאילו היה משום יין נסך אפי' [לא] היו מבוקעי' צריכה הדחה ואע"ג דאוקי לה בגמ' [שם] דבעי להו [ל]אכילה ובכלים שאינם מזופפין היינו משום הכשר, אבל לגבי יין נסך בכל עניין מותר, כיון שאמ' שאינו מתכוין להמשיך ואפי' אם מרוסקים [כדתנן] בסיפא הדורך עם הנכרי בגת. ומדברי רש"י ורבינו שמואל משמע נמי דאם נמשוך על הגת ממקו' למקו' [הוי יין נסך] וגם בפסקיהם משמע [דה"ה] (בתוספ') אם עושה גומא או המשיך [או] הוציא יין ממנה דרך הברזא. וראיי' מדתניא בתוספ' דע"ז [פ"ח ה"ב] דתניא הלוקח העביט מן הגוי ומצא תחתיו גממיות מותר משום דנעשי' מעצמה אבל צידי גממיות נעשו על ידי מעשה ועביט היינו גיגית כדאמר באיזהו נשך [ע"ב ע"ב] עביט של ענבים. נמצא בתשובת ר"ת שהי' נוהג להתיר ורבי' שמריה החזירו מכל אילו הראיות, ורבי' יואל כת' בשם הגאונים דהלכה כמשנה אחרונה כרב הונא דלא שרי אלא פקוקה ומליאה ולאחר שנתמלאת הגיגית מן הענבים אז שרי בדרוכי' כי ה"ג. וזה פסק התוס'. והשתא קים לן כמשנה אחרונה דמשהתחיל לימשך נעשה יין נסך, ונהגו העם כפר"ת דלא הוי המשכה עד שיתחיל לקלח חוץ לגת או עד שיתן לתוך הגיגית פילא או גרגותני שנעשית המשכה חוץ ממקום הענבים וזגי' והבא לחוש לדברי רש"י תע"ב. מיהו אף לפירו' לא חשיבא המשכה אלא במפנה הענבים מזוית ואין ענבים נשארים במקום היין כלל. וכן באותה גיגית שיש בה ברזא אם המשיך הברזא (הוי המשכה) והוי דבר שעל ידו המשקה נפרד חוץ מן החרצן הוי המשכה מיהו בברזא גדולה שהמשיך והענבים יכולים לצאת תוך הנקב לא מיקרי המשכה ולית לן בה. גם נראה שאם נטל בתוך כלי גדול מן היין בלול באותה הגיגית ודאי הואיל שהתחיל למשוך הויא המשכה להחשיב גם השאר וליאסר במגע גוי. מי' אם בכלי קטן נטל הימנו כדי לשתות דבר מועט כ"כ לטעום ודאי לא חשיבה המשכה רק באותה יין עצמו שבתוך הכלי אוסר מגע גוי הואיל ואין ענבים מעורבין בו. מי' ק' על מנהג העולם דא(י)נו לוקחים מאותם גיגית שבבית הגוים ולפעמים שוהין לזמן מרובה בבתיהם, ואמאי לא חיישי' שמא המשיך היין. וי"ל דסתם יינן דרבנן הוא ולא גזור כ"כ ועל כך אנו סומכין להתיר. מי' ק' דאית' בהדי' בירושלמי [ה"ח] אם העלים מעיני' אסור לכך יש מחמירין לתת על הגת משעה שנותנים הענבים לשים סדין ומפה ולחותמה מיהו יש ליישב דלא ק' כלל מההיא דירושלמי דיש לחלק לפי שהיו בימיהם מערבים הענבים בשעה שהיו נותנים אותם לגיגית ולכך ודאי שייך טפי למיגזר שמא עשה הגוי בהן המשכה שהרי יש בה רוב יין צלול אבל עתה מנהג לתת הענבים בגיגית קצת שלימים וליכא רוב יין צלול על כן נוהגין היתר עכ"ל.
<h2>דף נו:</h2>
מעשה בא לפני ר' בקנקן שהי' בו עריכת יין [נסך] ונתנו עליו משפך ומדדו מדה ביין כשר שבחבית מה דינו, והשיב דמותר, לא מיבעי' דנצוק בר ניצוק הוא אלא אפי' היין מקלח מן החבית למשפך אם לא פחסתו מותר והכא לא פחסתו קנקנו, דהכי אמרי' [נ"ו ע"ב] מה שירד לבור מה שבבור אסור ומה שבגת מותר ואמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אך אותו שבגת מותר אלמא אעפ"י שהגרגותני נאסר ע"י נצוק או ע"י שפחסתו בורו בשלא החזיר גרגותני לגת אין נאסר מה שבגת ע"י של גרגותני דנצוק בר נצוק הוא שהגרגותני אסור משום נצוק והגת בר ניצוק הוא ושלח הדבר לשפירא הר"ר שמרי' והר"ר אברהם והר"ר יודא בר קלונימוס ור' מאיר אחיו וזה הכתב, ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. לפי לשנ' הא מה שבבור אסור אבל בגרגותני מותר ודהוא בכלל והשאר מותר, אבל רב הונא בא לפר' מתני' דאמר והשאר מותר דלא איירי בגרגותני אלא במה שבגת ואיכא למימר ליתן דין בגרגותני כמו על הגת ובא לפרש דין לגרגותני כמו שבבור משום נצוק ומ"מ שמעינ' מינה כשהחזיר הגרגותני לגת דאסור הגת משום דנגע בגרגותני דאיתסר בנצוק ביין שבגת אבל לא החזיר הגרגותני לגת מה שבגת מותר דמשום ניצוק הגרגותני לגת לא מיתסר דהוי נצוק בר נצוק, הקילוח היורד לבור מגרגותני זהו נצוק וקילוח היורד (מבור לגת) [מגת לגרגותני] הוי בר ניצוק ומותר שעל הגת, שאעפ"י שהקילוח היורד (לבור) מגת לבור יורד דרך גרגותני כיון שהגרגותני מפריד קצת הקילוח אין לנו לאסור מחמת אותו הקילוח דמה שלא עלה בגת וכן גבי קנקן שהמשפך מפסיק דוגמא דנטל את המשפך [ע"ב ע"א] ומדד לתוך צלוחית של נכרי, וחזר ונטל ומדד לתוך צלוחית של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור, וקבעי בגמרא עכבת יין שבמשפך במאי מיתסר בנצוק ומשמע שבאותה מדה שמדד לנכרי מדד לישראל וחושש לעכבת יין כשמדד לצלוחיתו של ישראל מותר' וכ"ש כשהוציא היין במדה מן החבית ונטל המשפך ומדד לתוך כליו של גוי דאין לנו לאסור היין שבמידה שבחבית דמן הדין אין לגלות שלא יבא לידי קילוח. מעשה בא לפני רש"י שיין כשר הי' בקנקן של עץ ומלא היה ושכחו הקנקן לפני הגוי והריק הגוי ממנו לכליו לשתות ומתוך יין נסך שבכלי הגוי אסרו היין שבתוך הקנקן ע"י נצוק חיבור ולאחר כן הוציא יין מחבית לתוך אותו קנקן האסור והתירו היין שבחבית ולא אסרוהו משום נצוק שנתחבר בחבית ליין נסך שבקנקן לפי שיין נסך שבקנקן אסרו משום נצוק ואותו יין אינו אוסר יין אחר ע"י נצוק אלא א"כ עירב ממש בכלי ולא חיישינן שמא הריק הגוי מיין נסך שבכלי לתוך הקנקן או שמא (שמא) נגע הגוי בידו לתוך הקנקן דלא שכיחא למיעבד הכי דלא הוי יין נסך אלא ע"י נצוק הילכך אין לאסור יין שבחבית ע"י נצוק הואיל ולא נגע בו ממש, דאעפ"י שאמר ש"מ נצוק חיבור מ"מ מכאן שמעי' דאפי' הכי יש יין (נסך) שבגת מותר, דנצוק בר נצוק הוא. וכן יהודי אחד היה לו קנקן שהיה לו עכבת יין נסך ושפך מן המדה לתוכו בלא משפך והוציא מן היין הכשר שבחבית לתוך המדה ושאלו לר' אם מותר היין שבחבית, והשיב דמותר דה"ל המדה אסורה משום נצוק והיין שבחבית הוי ליה ניצוק ב"נ ושרי וכן פסק רבינו שמואל מצרפת. נשאל לרש"י וששאלתם על היין שבחבית שהוציאו ממנה לכלי שמזג גוי ממנו (או) בכלי ששתה בו ונשאר [בו עכבת] יין (בחבית) נרא' שהוא מותר אף על פי שלא עמד ישראל על גבו במוזגו מן הכלי לפי שאין אדוקים הגוים עכשיו לנסך ואין מכניס ידו לתוך כלי שמזג ממנו [שאין דרכם לעבוד עבודה זרה בכך אלא על ידי שכשוך ואין לנו לאסור את הכלי שמזגו ממנו]. אלא על ידי ניצוק חבור וכן הלכה שהנצוק חיבור ליין נסך וכששכח ישראל ועירה מן החבית לתוך אותו כלי ראשון הרי [זה] נצוק הבא מכח נצוק ואין לנו לאסור היין שבחבית על כך דתנן ירד לבור דמה שבבור אסור והשאר מותר ואמ' רב הונא לא שנו אל' שלא החזיר גרגותני (בינזייא באשכנז) לגת אבל החזיר גרגותני לגת אף מה שבגת אסור ופרכינן גרגות' גופא במאי מיתסר בנצוק ש"מ נצוק הוי חיבור ודחינן כשפיחסתו בורו. ומי' רב הונא משום נצוק אמרה דשמעי' ליה לרב הונא דאמר [ע"ב ע"א] נצוק וקטפרס ומשקה טופח חיבור ליין נסך וכי לא החזיר גרגותני לגת קתני מתני' מה שבגת מותר אלמא אפי' בחבורין שבשעה שהקילוח התחתון יורד מן הגרגותני לבור יורד קילוח העליון מהגת לגרגותני קתני השאר מותר וכ"ש שלאחר זמן כמו נצוק של חבית לכלי שנאסר מחמת נצוק של מזיגה. שלמה בר יצחק.
<h2>דף נז.</h2>
נשאל לרבי' יעקב ברזא שהיתה תקוע' בחבית ובאתה (רצה להוציא היהודית) [ריבה יהודית להוציא] הברזא ולא יכלה ובאת שפחה גוי' והנידה הברזא ולא יצא כלל מן היין לחוץ ושאלינן אם מותר, ודמינן לאגרדמיס [נ"ח ע"א] גוי שקדח במינקת והעלה, טעמא דהעלה דומי' דגוי שטעם את הכוס והחזיר, הא לא העלה אע"פ שראש המינקת השני נגע ביין והיה מוציא בנשימתו והנידו לא, או דילמא ללוליבא מדמינן ליה [נ"ז ע"א] ואסור בשתייה. והשיב ר' יעקב על הברזא שנדנדה הנכרי' ולא יצא ממנו יין כלל לא נדמה אותה לאגרדמיס גוי ולא (לבא) [ללוליבא] דקאמרת העלה דומיא דטעם מן הכוס דהתם אם לא טעמו היה הכוס ריקם ולכך שרי ודקא דייקת הא אם נדנד המינקת שרי הא ליתא לפי (שאין) [שאם] המינקת רפויה ואינה בגוף החבית לסתום במקומה היה אסור בשתייה בנידנוד בלא העלה כדאמר' [ס' ע"ב] מדדו בקנה או שהחזיר את הצרעה ואסרינן במתניתין בשתייה אבל בהנאה לא מיתסר אלא א"כ העלה והך ברייתא דאגרדמיס לאסור בהנאה קתני ואתי למימר כדמוכח שמעתי' דפריך ליתני ימכור כדאמר גבי חרס גוי ואע"ג דהאי אגרדמי' [לא] לנסך נתכוין, ולא דמי ללוליבא בזו לאסור דהתם לא היתה הנגיעה ברישא דלוליבא אלא בהדי דקנחית נגע הגוי ליין שבידו ואעפ"כ נאסר בשתייה ולא בהנאה דבלא נתכוין נגע ביין כדאמר [שם] גבי נפל לבור ועלה דשרי בהנאה וה"ג בפר"ח ובה"ג ובספרים ישנים בהדי דקנחית נגע בחמרא ומעשה שהיה כך היה שלוליבא ה"ל ולא משום נגיעה נקטיה וגבי לוליבא אי ברישא דלוליבא דנגע שרי ואפי' בשתייה הטעם דחשיבא כחו שלא בכוונה כדאמרי' [שם] נטל את החבית וזרקו לבור בחמתו דשרי אפי' בשתייה ומוקמי דקאזיל מיניה [ומיניה] וכן שמוע' הקדמונים אבל בהתיז את הצרעה ומדד בקנה איכא כוונה להכי אסור בשתייה, ואפי' מאן דגריס בהדי דקנחית נגע ברישא דלוליבא לא דמי לנדנוד הברזא דהאי לוליבא רפוי הוא ונוטלו בידו וה"ל כהתיז את הצירעה אבל ברזא שמהודקת ועומדת הרי הוא כנוד מלא יין ביד גוי, שהגוי מניח אצבעו עליו ושוקע שלא מצינו לו איסור בשום מקום ודמי לחבית דאיפקעא לאורכה [שם] דשריא לשתייה אע"פ שהיין יוצא שמעשה לבינה קעביד כ"ש כשאין היין יוצא והוי כנגע לחבית לדופנה. תשובת הר"ר אפרים בר יעקב אפי' בניענוע הברזא שרי בהנאה אפי' עד הברזא, וזאת אשר השיב לה"ר יעקב בן אחיו הח"ר גרשום. קבל נא את שורתי, וקח את ברכתי, אשר לך הבאתי תואומה, במשקל דעת לבי חכמה. (אדון) [אזון] לי יעקב, והסר לב העקוב, והיד ושוד תנקוב, לקורא הדורות. פנה אל תורתו, וסור אל משמעתו, להבין סודתו, אמרות טהורות. ראה בה ותבקר, והשכם בבקר, חקור עד אין חקר, בשבע החקירות. יהי בה חלקך, וחפץ חשקך, ירוצון שוקיך, למשנה וגמרות. משוך את אמרתי, ותשמע לעצתי, וקיבל לרינתי...
<h2>דף נח.</h2>
נשאל לרבי' יעקב ברזא שהיתה תקוע' בחבית ובאתה (רצה להוציא היהודית) [ריבה יהודית להוציא] הברזא ולא יכלה ובאת שפחה גוי' והנידה הברזא ולא יצא כלל מן היין לחוץ ושאלינן אם מותר, ודמינן לאגרדמיס [נ"ח ע"א] גוי שקדח במינקת והעלה, טעמא דהעלה דומי' דגוי שטעם את הכוס והחזיר, הא לא העלה אע"פ שראש המינקת השני נגע ביין והיה מוציא בנשימתו והנידו לא, או דילמא ללוליבא מדמינן ליה [נ"ז ע"א] ואסור בשתייה. והשיב ר' יעקב על הברזא שנדנדה הנכרי' ולא יצא ממנו יין כלל לא נדמה אותה לאגרדמיס גוי ולא (לבא) [ללוליבא] דקאמרת העלה דומיא דטעם מן הכוס דהתם אם לא טעמו היה הכוס ריקם ולכך שרי ודקא דייקת הא אם נדנד המינקת שרי הא ליתא לפי (שאין) [שאם] המינקת רפויה ואינה בגוף החבית לסתום במקומה היה אסור בשתייה בנידנוד בלא העלה כדאמר' [ס' ע"ב] מדדו בקנה או שהחזיר את הצרעה ואסרינן במתניתין בשתייה אבל בהנאה לא מיתסר אלא א"כ העלה והך ברייתא דאגרדמיס לאסור בהנאה קתני ואתי למימר כדמוכח שמעתי' דפריך ליתני ימכור כדאמר גבי חרס גוי ואע"ג דהאי אגרדמי' [לא] לנסך נתכוין, ולא דמי ללוליבא בזו לאסור דהתם לא היתה הנגיעה ברישא דלוליבא אלא בהדי דקנחית נגע הגוי ליין שבידו ואעפ"כ נאסר בשתייה ולא בהנאה דבלא נתכוין נגע ביין כדאמר [שם] גבי נפל לבור ועלה דשרי בהנאה וה"ג בפר"ח ובה"ג ובספרים ישנים בהדי דקנחית נגע בחמרא ומעשה שהיה כך היה שלוליבא ה"ל ולא משום נגיעה נקטיה וגבי לוליבא אי ברישא דלוליבא דנגע שרי ואפי' בשתייה הטעם דחשיבא כחו שלא בכוונה כדאמרי' [שם] נטל את החבית וזרקו לבור בחמתו דשרי אפי' בשתייה ומוקמי דקאזיל מיניה [ומיניה] וכן שמוע' הקדמונים אבל בהתיז את הצרעה ומדד בקנה איכא כוונה להכי אסור בשתייה, ואפי' מאן דגריס בהדי דקנחית נגע ברישא דלוליבא לא דמי לנדנוד הברזא דהאי לוליבא רפוי הוא ונוטלו בידו וה"ל כהתיז את הצירעה אבל ברזא שמהודקת ועומדת הרי הוא כנוד מלא יין ביד גוי, שהגוי מניח אצבעו עליו ושוקע שלא מצינו לו איסור בשום מקום ודמי לחבית דאיפקעא לאורכה [שם] דשריא לשתייה אע"פ שהיין יוצא שמעשה לבינה קעביד כ"ש כשאין היין יוצא והוי כנגע לחבית לדופנה. תשובת הר"ר אפרים בר יעקב אפי' בניענוע הברזא שרי בהנאה אפי' עד הברזא, וזאת אשר השיב לה"ר יעקב בן אחיו הח"ר גרשום. קבל נא את שורתי, וקח את ברכתי, אשר לך הבאתי תואומה, במשקל דעת לבי חכמה. (אדון) [אזון] לי יעקב, והסר לב העקוב, והיד ושוד תנקוב, לקורא הדורות. פנה אל תורתו, וסור אל משמעתו, להבין סודתו, אמרות טהורות. ראה בה ותבקר, והשכם בבקר, חקור עד אין חקר, בשבע החקירות. יהי בה חלקך, וחפץ חשקך, ירוצון שוקיך, למשנה וגמרות. משוך את אמרתי, ותשמע לעצתי, וקיבל לרינתי...
<h2>דף נט.</h2>
בעא מיני' רב יימר מרב כהנא גוי מהו שיוליך ענבים בגת א"ל אסור משום לך לך כו' ואפי' בדורדורין, דבגת שהומשך ממנו מיירי. ואיבעי' ליה כשהוא משליך הענבים לתוך היין שבגת אם הוא אסור מתוך כחו של גוי דהא משכשך ביין שבגת בהשלכתו. איתיביה גוי שהביא ענבים בסלים ובדרדורין אע"פ שהוא מזלף מותר, א"ל הביא קאמרת אנא קאמינא אפי' לכתחלה (אפי') [אסור] שמע יגע ביין שבגת. ונלמד מכאן דמותר להניח להוליך הענבים אפי' דרוכים כדאיתא הכא אע"פ שהוא מזלף מותר וכשהוא בא לזרוק הענבים לתוך הגת יזרוק הישראל דשמא יגע גוי ביין.
<h2>דף נט:</h2>
מעשה היה שהיה יין בכלי אחד ומדה שהיו מודדים בה היתה בכלי ובמדה לא היה יין ונגע גוי במדה ואסרו היין דהוי כח גוי בכוונה לאסור, א"ל רב אשי נקטוה לידיה דלא נישכשך, מכאן דאם נגע גוי ביין דמותר בהנאה. יהודי אחד היה מוכר יין ובא גוי והוציא הברזא והחזירה ישראל ואסרו כל היין ואפי' שתחת הברזא ולא דמי לההיא דאמרי' בע"ז ההוא חביתא דאישתקול ברזא וכו' עד ברזא והשאר מותר, דהתם לא שכשך ביה גוי ומגע גוי בלא שיכשוך הוא לכך מותר השאר והיכא דשיכשך ביין אסור בשתיי'. ובתשובת רבינו יצחק בר יודא נמצא שמתיר היכא שהוציא הגוי הברזא לחוץ ועוד מתיר אם היה הגוי תופסו בתחתית הכלי וישראל מריק בו מן החבית מותר אפי' מה שבתוך הכוס שכך המנהג שהגוים נושאים את היין במוטות. עד כאן דבריו.
<h2>דף ס.</h2>
דין גוי אדנא וישראל אכובא מגביה החבית כדי שישפוך היין לכובא אם מסייע גוי לישראל דכל היכא דאיכא כח הגוי אסור ואם כח אחר מעורב בו מותר אפי' מה שיצא אבל לכתחילה אסור כן שמא יגע בו גוי ולא אדעתא או שמא יניח הגוי לבדו לשפוך היין וה"ל כחו כדאמרי' בהשוכר [ע"ב ע"ב] אמר רב חסדא כי שפכיתו לא תיתי גוי לסייע בהדייכו דילמא דמישתלי ושפיך בקילוח של גוי ורבינו שמואל פסק דגוי' כשנושאים יין לישראל במוט ונשפך קצת לחוץ שרי אף מה שיצא דכח הגוי שלא בכונה לא גזור ואפי' אם מתכוונים לשפוך נרא' דמותר מה שבגיגית או שבדנא היכא שנשפך ממנו לקרקע דקאזיל לאיבוד דאין דרך ניסוך בכך ואפי' נשפך הכלי מותר מה שבגיגית ואפי' אם נתכוין הגוי לשפוך בכלי וכגון דקטופי קטופי דלא נתסר בניצוק חיבור ואפי' איכא ניצוק לא נהירא למיתסר וכן פסק רבינו ברוך.
פסק לישא עם הגוי במוט אמר רב אשי זיקא בין מליא בין חסירה שרי, וכן הלכה. ספר הישר. מכאן אנו נוהגין לשא עם הגוי במוט בכובא ואפי' אם נגע ביין ע"י מוט אין דרך ניסוך בכך. הכי פסק רבינו שמואל. ורבי' שלמה הורה כן שמותר להניח שני גוי' לישא במוט ואפי' אין ישראל מסייע ואפי' שפך ממנה מה שנשא' בכובא מותר ומה שנפל בקרקע לא חיישי' שחוזר ונוטף עליו ולא הוי חיבור לאותו [שבכלי] דהאי שנפל אינו נסך לגבי [ניצוק] חיבור דאין דרך לנסך לע"ז בכך אלא בכלי אבל מה שנפל מן הכובא אם נפל בכלי אסור לשתות.
<h2>דף ס:</h2>
מעשה לבינה קעביד. שמעי' מהכא גוי המהדק מגריפות של גיגית מלאה יין כדי שיתחברו סדיקי' שבאורכה מלמעלה למטה אין זה כמהדק חבית הנפקעת לאורכה [דחבית מבוקעת] מזומנת ליפול חציה לכאן ו(ל)חציה לכאן וכשמחברה מחבר היין זה לזה אבל גיגית יין במקומ' עומד' ע"י הדוקו הראשון וע"י המהדק סדק קטן שיש שם שיוצא היין מהדקו הילכך אפילו לאורכה שפיר דמי, וכן לחביות עץ שלנו אבל אסור להניח לגוי לתחוב המטלית או נעורת בסדיקיה לפי שנוגע ביין והוי כההוא חבית' [נ"ט ע"ב] דאישתקיל ברזא ואהדרה גוי. אבל לפותיא מעשה לבינה קעביד, פי' אינן עושין דבר אלא כמי שמהדק לבינה על (חבית) חברתה, וחבית שלנו מותר להניח לגוי לתת עליהם מגריפות שקורין רייפא אפי' כשיש בהן יין שגם הוא מעשה לבינה שדוחק הנסרים זו לזו, כך פסק ספר התרומה. מדדו בקנה וכו' בכל אילו [היה מעשה] ואמרו ימכר ור' שמעון מתיר בשתיי' ומסיק בגמ' דלית הילכתא כר' שמעון.
נשאל לרבי' יעקב ברזא שהיתה תקוע' בחבית ובאתה (רצה להוציא היהודית) [ריבה יהודית להוציא] הברזא ולא יכלה ובאת שפחה גוי' והנידה הברזא ולא יצא כלל מן היין לחוץ ושאלינן אם מותר, ודמינן לאגרדמיס [נ"ח ע"א] גוי שקדח במינקת והעלה, טעמא דהעלה דומי' דגוי שטעם את הכוס והחזיר, הא לא העלה אע"פ שראש המינקת השני נגע ביין והיה מוציא בנשימתו והנידו לא, או דילמא ללוליבא מדמינן ליה [נ"ז ע"א] ואסור בשתייה. והשיב ר' יעקב על הברזא שנדנדה הנכרי' ולא יצא ממנו יין כלל לא נדמה אותה לאגרדמיס גוי ולא (לבא) [ללוליבא] דקאמרת העלה דומיא דטעם מן הכוס דהתם אם לא טעמו היה הכוס ריקם ולכך שרי ודקא דייקת הא אם נדנד המינקת שרי הא ליתא לפי (שאין) [שאם] המינקת רפויה ואינה בגוף החבית לסתום במקומה היה אסור בשתייה בנידנוד בלא העלה כדאמר' [ס' ע"ב] מדדו בקנה או שהחזיר את הצרעה ואסרינן במתניתין בשתייה אבל בהנאה לא מיתסר אלא א"כ העלה והך ברייתא דאגרדמיס לאסור בהנאה קתני ואתי למימר כדמוכח שמעתי' דפריך ליתני ימכור כדאמר גבי חרס גוי ואע"ג דהאי אגרדמי' [לא] לנסך נתכוין, ולא דמי ללוליבא בזו לאסור דהתם לא היתה הנגיעה ברישא דלוליבא אלא בהדי דקנחית נגע הגוי ליין שבידו ואעפ"כ נאסר בשתייה ולא בהנאה דבלא נתכוין נגע ביין כדאמר [שם] גבי נפל לבור ועלה דשרי בהנאה וה"ג בפר"ח ובה"ג ובספרים ישנים בהדי דקנחית נגע בחמרא ומעשה שהיה כך היה שלוליבא ה"ל ולא משום נגיעה נקטיה וגבי לוליבא אי ברישא דלוליבא דנגע שרי ואפי' בשתייה הטעם דחשיבא כחו שלא בכוונה כדאמרי' [שם] נטל את החבית וזרקו לבור בחמתו דשרי אפי' בשתייה ומוקמי דקאזיל מיניה [ומיניה] וכן שמוע' הקדמונים אבל בהתיז את הצרעה ומדד בקנה איכא כוונה להכי אסור בשתייה, ואפי' מאן דגריס בהדי דקנחית נגע ברישא דלוליבא לא דמי לנדנוד הברזא דהאי לוליבא רפוי הוא ונוטלו בידו וה"ל כהתיז את הצירעה אבל ברזא שמהודקת ועומדת הרי הוא כנוד מלא יין ביד גוי, שהגוי מניח אצבעו עליו ושוקע שלא מצינו לו איסור בשום מקום ודמי לחבית דאיפקעא לאורכה [שם] דשריא לשתייה אע"פ שהיין יוצא שמעשה לבינה קעביד כ"ש כשאין היין יוצא והוי כנגע לחבית לדופנה. תשובת הר"ר אפרים בר יעקב אפי' בניענוע הברזא שרי בהנאה אפי' עד הברזא, וזאת אשר השיב לה"ר יעקב בן אחיו הח"ר גרשום. קבל נא את שורתי, וקח את ברכתי, אשר לך הבאתי תואומה, במשקל דעת לבי חכמה. (אדון) [אזון] לי יעקב, והסר לב העקוב, והיד ושוד תנקוב, לקורא הדורות. פנה אל תורתו, וסור אל משמעתו, להבין סודתו, אמרות טהורות. ראה בה ותבקר, והשכם בבקר, חקור עד אין חקר, בשבע החקירות. יהי בה חלקך, וחפץ חשקך, ירוצון שוקיך, למשנה וגמרות. משוך את אמרתי, ותשמע לעצתי, וקיבל לרינתי...
<h2>דף סא.</h2>
מיניה ומיניה הוא הלכך הבוצרים המביאי' ענבי' בסלים ובדרדורי' (ו)אין מניחין לגוי לזרוק מן הדרדורי' או מן הכלים לגיגית אלא ישראל אוחז בהם וזורק בגיגית ואם ישראל מסייע לגוי לזרוק בגיגית אין בכך כלום אלא שאסור לעשות כן שמא יניחנו לפעמים לזרוק לבדו והוי יין נסך. ומאן דשרי (כדאמר' אמר רב הונא) ורבינא ורב אחא לקולא והלכתא כוותיה.
<h2>דף סא:</h2>
יין בחצר אחרת מותר והוא שיש מפתח וחותם בידו ובלא מפתח הואיל ופתוח לר"ה, כך פסק ר' שמואל מצרפת. ומעשה היה שעשו חופה והי' יין במרתף והלך הגוי במרתף והתירו היין, חדא דיוצאין ונכנסין הי' היהודים ועוד שהרי נתפס עליו כגנב ומותר. מעשה אירע ששכח יהודי מרתפו פתוח כמו שאמרנו למעלה, ומביא הרבה ראיות להתיר.
מעשה הי' ושכח יהודי מרתיפו פתוח בליל' ולמחר מצא כדא מלא יין בתיבה של השפחה גוי' ולא ידעו אנה לקחתו ולא מצאו משקה טופח סביב הברזא והתיר הר"ר יודא בר קלונימוס ממעץ היין מאחר שמפחדת הגוי' ליכנס למרתף פן (יגורא) [יעורו] משנתם ותתפס כגנב, ועוד שמא לקחה מן השוק וספק ביא' היא זאת וגדולה מזאת דגבי ההיא רביתא דנקיטא אופיא שקורין אשקומ"א וכן ההוא ארבא דקנקיט חמרא דגוי וישראל וכ"ש כאן ושלחו הדברים לשפירא ולהר"ר יצחק מביהם והודו לן. מעשה היה ששכחה יהודית מפתח של מרתף ערב יום הכפורים והרבה פעמים הלכה היהודית מבית הכנסת לבית' ובכל פעם ופעם סגרה השפחה הדלת כצאת גבירתה מן הבית וליל המחרת שאלה היהודית היכן (היכן) המפתח ואמרה השפחה מצאתיה סמוך לערב והיו במרתף חביות פתוחו' וסתומו' והתיר רבינו שלמה היין כי לא נחשדו הנוצרים לנסך כ"א לשתות ואמרי' [י"א ע"ב] לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדירות על כירה אחת ולא חשו להם חכמים שמא ישים נבילה בקדירה, ועוד שהגברת נכנס' ויוצא' תמיד ושמא תזכר הגברת המפתח ומתיראה השפחה שמא תתפס כגנב ואימר ספק ביאה ליכא מההיא (מתני') [מסוביתא] שמסרה אקלידא לגוי' ואמר' לא מסרה לה מפתח אלא שמירת מפתח בלבד. ותניא נמי הכי ואע"ג שאם אומר שמור אסור שהודיעו שמפליג א"ה במסירת שמיר' המפתח לא חיישי' וכ"ש הכא שלא מסרה המפתח לה אלא שכחה והגוי' נתפס' כגנב דהוא היתר גמור, ולא יקיל אדם בממונן של ישראל לפי שהתורה חסה עליו וק"ל ספיק' דרבנן לקולא, ואי משום חומרא דיין נסך ה"מ באומות שמנסכי' יינם לע"ז ומשכשכין דהוי איסורא דאורייתא ומשום ישתו יין נסיכם אבל באומה זו שאין מנסכין על מקום שנוכל לומר עליו נתפס כגנב היין מותר. מו' הר"ר יצחק בר משה מוויינא אמר מפתח של מרתף נמצא ביד גוי' וכוס יין בידה היין שבמרתף כשר כדאי' [נדה ד' ע"א] גבי ככר נתון ע"ג מדף ומדף טמא מונח תחתיה אע"פ שאם נפלה אי אפשר וכו' שאני אומר אדם וכו' הכא נמי איכא למימר קנתה היין מן השוק וא(ו)מרי' בפ' בתרא דע"ז השתא טהרותיו וכו' יין נסך מיבעי' ליה [למימרא] ולא ילפינן איסור מטומאה.
<h2>דף סט:</h2>
מספר רוקח. מעשה שפעם אחת באו שתי חביות ממקום אחד בחותם בתוך חותם כדרכן האחת של ר' שלמה והאחת של אחרי' ונאנסו הסוסים מושכי העגלה בדרך ונשתהו החביות בין הגוים ח' ימים (האחת משתמרה) [וחבית של ר' נשתמרה וכו'] במקום המוצנע וחותמיה קיימים וחברתה במקום התורפה, וכן על החותם העליון והדסקיא נתקרעה אלא שמקצתה נשתיירה בדוחק בצידי החביות בין הסולמות ומלמטה, וכשבאתה לכאן הוכר ראשי האותיות בראשי הברזות ופי החבית סתום בדוחק ביתדות אבל חותם אין שם וצלעות החבית שלימות בלא נקב והתירו ע"י סימנים, ומאחר שנעשה כתיקון חכמי' ועדיין הברזות סתומין ובצלעות אין נקב ופי חבית סתום בחוזק אין לחוש שמא הפכו פעם לצדדין וברזא אחת הי' שם שלא הוכר חותמה יפה שנראה בה מעט (משם) [רושם] האות ולא היית' מכוונת אצל אות חבירתה כי נהפכה והתיר ואמר כי לא היה המחתים יודע לאמן ידו, [והתירו זקן אחד על ידי סימנים הללו, ואחריו בא ר' ומילא את דבריו וכו' ולכתחלה לא רצה ר' להתיר אלא מאחר שהורה זקן הראה עצמו כמסייע כדי לחוס על ממונן של ישראל, וחזיתיה לדעתיה דאלו בדידיה אתרעי מלתא הוה בדיל מלמישתי האי חמרא]. עכ"ל רוקח.
<h2>דף ע.</h2>
מעשה הי' ושכח יהודי מרתיפו פתוח בליל' ולמחר מצא כדא מלא יין בתיבה של השפחה גוי' ולא ידעו אנה לקחתו ולא מצאו משקה טופח סביב הברזא והתיר הר"ר יודא בר קלונימוס ממעץ היין מאחר שמפחדת הגוי' ליכנס למרתף פן (יגורא) [יעורו] משנתם ותתפס כגנב, ועוד שמא לקחה מן השוק וספק ביא' היא זאת וגדולה מזאת דגבי ההיא רביתא דנקיטא אופיא שקורין אשקומ"א וכן ההוא ארבא דקנקיט חמרא דגוי וישראל וכ"ש כאן ושלחו הדברים לשפירא ולהר"ר יצחק מביהם והודו לן. מעשה היה ששכחה יהודית מפתח של מרתף ערב יום הכפורים והרבה פעמים הלכה היהודית מבית הכנסת לבית' ובכל פעם ופעם סגרה השפחה הדלת כצאת גבירתה מן הבית וליל המחרת שאלה היהודית היכן (היכן) המפתח ואמרה השפחה מצאתיה סמוך לערב והיו במרתף חביות פתוחו' וסתומו' והתיר רבינו שלמה היין כי לא נחשדו הנוצרים לנסך כ"א לשתות ואמרי' [י"א ע"ב] לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדירות על כירה אחת ולא חשו להם חכמים שמא ישים נבילה בקדירה, ועוד שהגברת נכנס' ויוצא' תמיד ושמא תזכר הגברת המפתח ומתיראה השפחה שמא תתפס כגנב ואימר ספק ביאה ליכא מההיא (מתני') [מסוביתא] שמסרה אקלידא לגוי' ואמר' לא מסרה לה מפתח אלא שמירת מפתח בלבד. ותניא נמי הכי ואע"ג שאם אומר שמור אסור שהודיעו שמפליג א"ה במסירת שמיר' המפתח לא חיישי' וכ"ש הכא שלא מסרה המפתח לה אלא שכחה והגוי' נתפס' כגנב דהוא היתר גמור, ולא יקיל אדם בממונן של ישראל לפי שהתורה חסה עליו וק"ל ספיק' דרבנן לקולא, ואי משום חומרא דיין נסך ה"מ באומות שמנסכי' יינם לע"ז ומשכשכין דהוי איסורא דאורייתא ומשום ישתו יין נסיכם אבל באומה זו שאין מנסכין על מקום שנוכל לומר עליו נתפס כגנב היין מותר. מו' הר"ר יצחק בר משה מוויינא אמר מפתח של מרתף נמצא ביד גוי' וכוס יין בידה היין שבמרתף כשר כדאי' [נדה ד' ע"א] גבי ככר נתון ע"ג מדף ומדף טמא מונח תחתיה אע"פ שאם נפלה אי אפשר וכו' שאני אומר אדם וכו' הכא נמי איכא למימר קנתה היין מן השוק וא(ו)מרי' בפ' בתרא דע"ז השתא טהרותיו וכו' יין נסך מיבעי' ליה [למימרא] ולא ילפינן איסור מטומאה.
<h2>דף עב:</h2>
מעשה בא לפני ר' בקנקן שהי' בו עריכת יין [נסך] ונתנו עליו משפך ומדדו מדה ביין כשר שבחבית מה דינו, והשיב דמותר, לא מיבעי' דנצוק בר ניצוק הוא אלא אפי' היין מקלח מן החבית למשפך אם לא פחסתו מותר והכא לא פחסתו קנקנו, דהכי אמרי' [נ"ו ע"ב] מה שירד לבור מה שבבור אסור ומה שבגת מותר ואמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אך אותו שבגת מותר אלמא אעפ"י שהגרגותני נאסר ע"י נצוק או ע"י שפחסתו בורו בשלא החזיר גרגותני לגת אין נאסר מה שבגת ע"י של גרגותני דנצוק בר נצוק הוא שהגרגותני אסור משום נצוק והגת בר ניצוק הוא ושלח הדבר לשפירא הר"ר שמרי' והר"ר אברהם והר"ר יודא בר קלונימוס ור' מאיר אחיו וזה הכתב, ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. לפי לשנ' הא מה שבבור אסור אבל בגרגותני מותר ודהוא בכלל והשאר מותר, אבל רב הונא בא לפר' מתני' דאמר והשאר מותר דלא איירי בגרגותני אלא במה שבגת ואיכא למימר ליתן דין בגרגותני כמו על הגת ובא לפרש דין לגרגותני כמו שבבור משום נצוק ומ"מ שמעינ' מינה כשהחזיר הגרגותני לגת דאסור הגת משום דנגע בגרגותני דאיתסר בנצוק ביין שבגת אבל לא החזיר הגרגותני לגת מה שבגת מותר דמשום ניצוק הגרגותני לגת לא מיתסר דהוי נצוק בר נצוק, הקילוח היורד לבור מגרגותני זהו נצוק וקילוח היורד (מבור לגת) [מגת לגרגותני] הוי בר ניצוק ומותר שעל הגת, שאעפ"י שהקילוח היורד (לבור) מגת לבור יורד דרך גרגותני כיון שהגרגותני מפריד קצת הקילוח אין לנו לאסור מחמת אותו הקילוח דמה שלא עלה בגת וכן גבי קנקן שהמשפך מפסיק דוגמא דנטל את המשפך [ע"ב ע"א] ומדד לתוך צלוחית של נכרי, וחזר ונטל ומדד לתוך צלוחית של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור, וקבעי בגמרא עכבת יין שבמשפך במאי מיתסר בנצוק ומשמע שבאותה מדה שמדד לנכרי מדד לישראל וחושש לעכבת יין כשמדד לצלוחיתו של ישראל מותר' וכ"ש כשהוציא היין במדה מן החבית ונטל המשפך ומדד לתוך כליו של גוי דאין לנו לאסור היין שבמידה שבחבית דמן הדין אין לגלות שלא יבא לידי קילוח. מעשה בא לפני רש"י שיין כשר הי' בקנקן של עץ ומלא היה ושכחו הקנקן לפני הגוי והריק הגוי ממנו לכליו לשתות ומתוך יין נסך שבכלי הגוי אסרו היין שבתוך הקנקן ע"י נצוק חיבור ולאחר כן הוציא יין מחבית לתוך אותו קנקן האסור והתירו היין שבחבית ולא אסרוהו משום נצוק שנתחבר בחבית ליין נסך שבקנקן לפי שיין נסך שבקנקן אסרו משום נצוק ואותו יין אינו אוסר יין אחר ע"י נצוק אלא א"כ עירב ממש בכלי ולא חיישינן שמא הריק הגוי מיין נסך שבכלי לתוך הקנקן או שמא (שמא) נגע הגוי בידו לתוך הקנקן דלא שכיחא למיעבד הכי דלא הוי יין נסך אלא ע"י נצוק הילכך אין לאסור יין שבחבית ע"י נצוק הואיל ולא נגע בו ממש, דאעפ"י שאמר ש"מ נצוק חיבור מ"מ מכאן שמעי' דאפי' הכי יש יין (נסך) שבגת מותר, דנצוק בר נצוק הוא. וכן יהודי אחד היה לו קנקן שהיה לו עכבת יין נסך ושפך מן המדה לתוכו בלא משפך והוציא מן היין הכשר שבחבית לתוך המדה ושאלו לר' אם מותר היין שבחבית, והשיב דמותר דה"ל המדה אסורה משום נצוק והיין שבחבית הוי ליה ניצוק ב"נ ושרי וכן פסק רבינו שמואל מצרפת. נשאל לרש"י וששאלתם על היין שבחבית שהוציאו ממנה לכלי שמזג גוי ממנו (או) בכלי ששתה בו ונשאר [בו עכבת] יין (בחבית) נרא' שהוא מותר אף על פי שלא עמד ישראל על גבו במוזגו מן הכלי לפי שאין אדוקים הגוים עכשיו לנסך ואין מכניס ידו לתוך כלי שמזג ממנו [שאין דרכם לעבוד עבודה זרה בכך אלא על ידי שכשוך ואין לנו לאסור את הכלי שמזגו ממנו]. אלא על ידי ניצוק חבור וכן הלכה שהנצוק חיבור ליין נסך וכששכח ישראל ועירה מן החבית לתוך אותו כלי ראשון הרי [זה] נצוק הבא מכח נצוק ואין לנו לאסור היין שבחבית על כך דתנן ירד לבור דמה שבבור אסור והשאר מותר ואמ' רב הונא לא שנו אל' שלא החזיר גרגותני (בינזייא באשכנז) לגת אבל החזיר גרגותני לגת אף מה שבגת אסור ופרכינן גרגות' גופא במאי מיתסר בנצוק ש"מ נצוק הוי חיבור ודחינן כשפיחסתו בורו. ומי' רב הונא משום נצוק אמרה דשמעי' ליה לרב הונא דאמר [ע"ב ע"א] נצוק וקטפרס ומשקה טופח חיבור ליין נסך וכי לא החזיר גרגותני לגת קתני מתני' מה שבגת מותר אלמא אפי' בחבורין שבשעה שהקילוח התחתון יורד מן הגרגותני לבור יורד קילוח העליון מהגת לגרגותני קתני השאר מותר וכ"ש שלאחר זמן כמו נצוק של חבית לכלי שנאסר מחמת נצוק של מזיגה. שלמה בר יצחק.
